הגוף זוכר גם כשהמילים נעלמות 

למה עבודה עם הגוף היא חלק משמעותי מתהליך הריפוי 

"שורשי הטראומה נעוצים בפיזיולוגיה האינסטינקטיבית שלנו. לכן נגלה את המפתח לריפויה הן דרך גופנו והן דרך נפשנו."
פיטר לוין

כשאנחנו חושבים על טראומה, אנחנו נוטים לחשוב בעיקר על זיכרונות, מחשבות או רגשות.
אבל בפועל, טראומה היא לא רק סיפור שנמצא בראש, אלא חוויה שנרשמת גם בגוף ובמערכת העצבים.

אנשים שמתמודדים עם טראומה מתארים פעמים רבות תחושות כמו דריכות מתמדת, קושי לנוח, כאבים כרוניים, עייפות, קושי להרגיש, קהות רגשית או תחושה שהגוף "לא נרגע", גם הרבה אחרי שהאירוע עצמו הסתיים.
לעיתים הם אפילו לא מצליחים להסביר במילים מה בדיוק קורה להם, אבל הגוף ממשיך להגיב כאילו הסכנה עדיין נוכחת.

בספרה טראומה והחלמה, מתארת ג'ודית הרמן (2021) את המתח שבין הרצון לשכוח את האירוע הטראומטי לבין הצורך של הנפש לספר אותו. לדבריה, כאשר החוויה אינה מקבלת מקום במילים, היא עשויה להופיע דרך תסמינים גופניים.
במובן הזה, הגוף לעיתים ממשיך לספר את מה שלא הצליח להיאמר.

חוקרים ואנשי טיפול מתחום הפסיכותרפיה הגופנית מתארים כיצד טראומה עשויה להירשם בגוף דרך מתח שרירי, נוקשות, עצירת נשימה, קיפאון או דפוסים גופניים חוזרים.
כאשר מערכת העצבים נחשפת לאיום קיצוני, היא מגיבה באופן הישרדותי. גם זמן רב לאחר שהאירוע הסתיים, המוח והגוף עשויים להמשיך לזהות סכנה ולהישאר במצב של עוררות גבוהה ודריכות מתמשכת (ואן דר קולק, 2021). 

לעיתים תגובת ההישרדות אינה רק לחימה או בריחה, אלא דווקא קיפאון, צמצום או ניתוק.
במצבים מסוימים, הנפש "מכבה" תחושות ורגשות כדי לאפשר לאדם להמשיך לתפקד ולשרוד. מנגנון זה הוא תגובה אנושית והישרדותית חשובה, אך כאשר הוא מתקבע לאורך זמן, הוא עשוי לייצר תחושת קהות, ריחוק מהגוף, מהרגשות ומהחיים עצמם. 

פיטר לוין (2009), ממפתחי גישת Somatic Experiencing, מתאר טראומה כ"משקע קפוא" של אנרגיה שלא הצליחה להשתחרר בזמן האירוע המאיים. לדבריו, הסימפטומים הטראומטיים אינם נוצרים רק בגלל האירוע עצמו, אלא בגלל תגובות הישרדותיות שנעצרו בגוף ולא הושלמו. 

הבנה זו משנה גם את הדרך שבה אפשר לגשת לטיפול בטראומה.
אם החוויה הטראומטית נרשמת לא רק במחשבה אלא גם בגוף ובמערכת העצבים, פעמים רבות לא מספיק רק "להבין" את מה שקרה.
העבודה הטיפולית יכולה לכלול גם הקשבה לתחושות הגוף, לנשימה, לדפוסי התנועה, לדריכות או לקיפאון שהגוף ממשיך להחזיק.

עבודה עם הגוף אינה באה במקום שיחה או עיבוד רגשי, אלא מוסיפה רובד נוסף של הקשבה והבנה.
דרך הגוף אפשר להתחיל לזהות מה קורה לנו בזמן אמת, לפתח תחושת ביטחון פנימית, ולפעמים גם לפגוש בעדינות מקומות שהמילים עדיין מתקשות להגיע אליהם.

אולי אחת ההבנות החשובות ביותר היא שהתגובות של הגוף אינן סימן לכך שמשהו "לא בסדר" באדם, אלא עדות לניסיון עמוק של הגוף והנפש להגן, לשרוד ולהמשיך לחיות.