בין אתוס הלוחם לשבר האנושי

היסטוריה, טראומה קולקטיבית והמפגש הבלתי נמנע בין מלחמה לגוף האנושי

בשנים האחרונות יותר ויותר לוחמים ומשרתי מילואים מדברים על דריכות, קושי לחזור לשגרה, ניתוק רגשי, התפרצויות זעם, קהות או תחושת זרות בתוך החיים עצמם.
אך טראומה צבאית אינה תופעה חדשה, וגם לא עדות לחולשה אישית. לאורך ההיסטוריה חזר שוב ושוב אותו סיפור: בני אדם שנשלחו להילחם, והגוף והנפש שלהם הגיבו בהתאם.

ההכרה בטראומה צבאית התגבשה בהדרגה לאורך המאה העשרים, דרך ניסיונות חוזרים להבין את תגובותיהם של לוחמים למצבי לחימה קיצוניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה, לוחמים רבים התמוטטו נפשית ופיתחו תסמינים כמו קיפאון, בכי, קהות רגשית ופגיעה בתפקוד. בתחילה כונתה התופעה "הלם קרב" (Shell Shock), ויוחסה לפגיעה פיזית שנגרמה מהדף הפגזים. רק בהמשך החלה להתפתח ההבנה כי עצם החשיפה הממושכת לאימה, מוות וחוסר אונים עשויה ליצור שבר נפשי עמוק.

בתחילת הדרך, רבים מהלוחמים שסבלו מתסמיני טראומה נתפסו כפחדנים, חלשים או בעלי "נכות מוסרית". לוחם "אמיתי" נדרש להמשיך לתפקד ללא פחד או רגש, וכל חריגה מהאידיאל הזה עוררה בושה, ענישה ולעיתים גם השפלה (הרמן, 2021). 

במהלך מלחמת העולם השנייה כבר החלו פסיכיאטרים להבין כי אין אדם ש"חסין" מפני השפעות הלחימה. החוקרים אפל וביבה קבעו כי "אין שחר לביטוי 'להתרגל ללחימה'", וכי גם החזק שבחיילים עשוי לקרוס תחת חשיפה ממושכת לקרב (כפי שמצוטט אצל הרמן, 2021).
הבנה זו סימנה שינוי משמעותי: הטראומה לא נתפסה עוד כחולשה אישית או כשל מוסרי, אלא כתגובה אנושית למציאות קיצונית.

גם בישראל, השיח על טראומה צבאית מתקיים בתוך הקשר תרבותי עמוק. החברה הישראלית נבנתה סביב דמות "הצבר" והלוחם האידיאלי: חזק, מאופק, שולט בעצמו וממשיך לתפקד בכל מצב עבור גברים רבים, הזהות הגברית עצמה עוצבה סביב היכולת להחזיק, לא להתפרק ולהמשיך קדימה גם במחיר של ניתוק רגשי. (גילבר, ספקטור־מרזל, לוי ודקל, 2018)

אך הגוף אינו פועל לפי אידיאלים חברתיים.
כאשר אדם נחשף שוב ושוב לסכנה, לאובדן, למראות קשים ולדריכות מתמשכת, מערכת העצבים מגיבה בהתאם. פעמים רבות מופיעים תסמינים כמו עוררות יתר, קהות רגשית, קשיי שינה, כאבים כרוניים, ריחוק רגשי או קושי לחזור לחיים האזרחיים. מחקרים מצביעים על כך שדווקא דפוסים המזוהים עם גבריות מסורתית, כמו צמצום רגשי ושליטה עצמית מוגזמת, עשויים להעמיק ולהנציח את המצוקה.

בסל ואן דר קולק (2021) מתאר כיצד טראומה אינה נשארת רק בזיכרון, אלא נרשמת גם בגוף ובמערכת העצבים. ההבנה הזו שינתה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים כיום על פוסט טראומה: לא כחולשה אופי, אלא כתגובה פיזיולוגית ונפשית עמוקה של הגוף כולו למצבי קיצון. 

במובן מסוים, גברים רבים אינם סוחבים רק את הטראומה האישית שלהם, אלא גם דורות של ציפייה תרבותית לשתוק, להחזיק ולהמשיך לתפקד.
הקושי לבקש עזרה, להרגיש פגיעות או להיתמך אינו נובע רק מהחוויה האישית של הלוחם, אלא גם מהאופן שבו גבריות ולחימה עוצבו לאורך שנים בתוך החברה.

אולי אחת ההכרות החשובות ביותר היא שטראומה אינה עדות לחולשה, אלא תגובה אנושית למציאות בלתי אנושית.
והיכולת לדבר, להרגיש ולהיתמך אינה פוגעת בזהות הלוחם, אלא מאפשרת לחזור להיות אדם שלם יותר בתוך החיים עצמם.

מקורות

• הרמן, ג'ודית. טראומה והחלמה. 2021.
• ואן דר קולק, בסל. נרשם בגוף. 2021.
• גילבר, ספקטור־מרזל, לוי ודקל. טראומה צבאית וזהות גברית, 2018.